(נכתב בלשון זכר לצרכי נוחות בלבד)
מעטים מאיתנו באמת מבינים או יודעים מהו אותו סטרס לא ברור, שעלול לגרום לנו להיות מאוד חולים
מי אתה, סטרס?
הסטרס הוא מושג די חמקמק. מצד אחד, משתמשים בו מדי יום וברגע שמתחיל כאב ראש, כל חבר הופך להיות רופא מייעץ: "תפסיק להיות כזה לחוץ", "תירגע", "זה הכל בגלל שאתה בסטרס". מצד שני, למושג "סטרס" אין את הכבוד הראוי לו באמת והוא הפך למושג נוח ושגור בפינו בלי שנדע מי ומה הוא.
אז…
בואו נדבר קצת על סטרס
בשנים האחרונות זהו מושג נפוץ שהמחקר קושר לשלל בעיות רפואיות שונות שהאנושות כולה חווה על בשרה ונפשה מדי יום. די נוח לנו לאמץ את המושג הזה, זה מוריד מאתנו את האחריות לחולי, אבל לצערי אנחנו משלימים בקלות רבה מדי עם העובדה שכולם חיים בסטרס ופשוט יש כאלו שמסתדרים איתו טוב יותר וטוב פחות.
אנחנו חיים בעולם מהיר ולחוץ שבו אנו רודפים ללא סוף אחרי זמן, כסף והישגים. ההצעה הראשונה שלי למטופלים היא לחשוב על מעבר לאי בודד, ללא עבודה מחייבת ובלי לדבר עם אנשים מעצבנים, לענות לטלפונים זועמים, לעמוד בתור או בפקק. לפעמים המטופל מסכים לחשוב על ההצעה, אבל כל הוא נשאר בינתיים כאן (מה לעשות, זה לא עד כדי כך פשוט), אני יוצאת אתו למסע התבוננות במושג הנדוש הזה שנקרא סטרס ואנחנו מנסים לפצח אותו ביחד.
סטרס כמנגנון הישרדות
לפני כמה מאות אלפי שנים, כשהיינו מלקטים בשלווה את ארוחת הצהריים שלנו בסוואנה ונתקלים בהפתעה בממותה מלחיצה, הגוף המדהים שלנו היה נכנס למצב הישרדותי- בלוטת האדרנל
הייתה משפריצה לזרם הדם שלנו קורטיזול ואדרנלין, הלב היה דופק בפרעות, השרירים היו מוכנים יותר מאי פעם להציל את חיינו והיינו נסים על נפשנו. גוף גאוני יש לנו, הרי מי היה רוצה באותו הרגע של המפגש המרגש עם הממותה להבין שהוא צריך להתפנות עכשיו? או לחלופין לעכל את הארוחה הכבדה שהוא הרגע אכל? לא אנחנו. לכן מנגנון זה משתק ומכבה כמעט לחלוטין את כל הפונקציות של הגוף שלא נדרשות ברגע זה כדי להישאר בחיים. כל המשאבים מופנים ללב ולשרירים כדי לברוח.
אבל היום כבר לא רודפת אחריי ממותה.. אז למה אני עדיין בסטרס?
כאשר אנחנו נוסעים בכביש ונהג עצבני חותך אותנו בפראות, אין לנו הרבה מה לעשות בפועל. אנחנו כנראה נתעצבן, נלחץ על דוושת הבלמים, נצפצף בזעם, נסנן כמה מילים חמות לעבר הנהג הפרוע אבל בסופו של דבר נמשיך בדרך ליעד שלנו. לעומת זאת, הגוף שלנו לא יודע מה באמת מתרחש בחוץ והוא יגיב בדיוק באותה צורה כמו במפגש "המרגש" עם הממותה. הוא יתחיל לשלוח תדרים של מצב מצוקה ובלוטת האדרנל שיושבת מעל הכליה שלנו, תפעל בהתאם. היא תפריש הורמונים, מערכת העיכול תקבל פחות דם כי כרגע צריך לברוח ולא לעכל מזון, מערכת החיסון תוריד הילוך. כל הדברים האלו מתרחשים בגוף אף על פי שבפועל אנחנו ממשיכים לשבת ברכב. לרוב גם יתחילו להופיע ביטויים פיזיים ומוחשיים בגוף שלנו, שנמצא כעת במצב הישרדותי: הנשימה יכולה להפוך שטחית, מתח בחגורת הכתפיים, הלסתות עלולות להינעל, הבטן תהיה מכווצת, הרגליים אסופות ומוכנות לפעילות. גם אם אנחנו לא שמים לב לזה, כל אלה קורים לנו פיזית בגוף, זוהי תגובה תקינה לחלוטין של הגוף שלנו למצב מצוקה.
מצבים כמו בדוגמא עם הכביש, קורים לנו לא פעם במהלך היום בסיטואציות כאלו ואחרות, אנחנו כל הזמן בלחץ! בלחץ שלא נאחר, בלחץ שלא נצליח במבחן, בלחץ בהכנות לחתונה, בלחץ בראיון עבודה, בלחץ להספיק להוציא את הילדים מהגן, בלחץ להגיש בזמן, מתי אנחנו לא בלחץ?! אפילו המחשבות שלנו יכולות ליצור תגובות כאלה של הגוף. רק מלחשוב על איחור לעבודה, ראיון עבודה לא מוצלח או משהו לא נעים שקרה לנו, הגוף שלנו עלול להגיב כך.
כמה זה עולה לי?
מכיוון שמצב כמו זה שדיברנו עליו חוזר על עצמו אינספור פעמים לאורך היום, לאורך זמן הגוף פשוט מותש להיות בהיכון תמידי, בלוטת האדרנל תשושה מהעבודה הרבה שהיא חייבת לעשות ויש לעניין מחיר בריאותי. רמות גבוהות של הורמוני סטרס בדם לאורך זמן מתישות את גופנו וגורמות לתהליכים דלקתיים וחולי.
למה אני מספרת לכם על זה?
קודם כל, כדי שתבינו ותכירו את גופכם טוב יותר. כאשר מבינים ויודעים, קל יותר לשים לב כשמגיעים למצבים אלו. מעבר לכך, להרבה מכם היכרות עם הסטרס ותסמיניו, נותנת מענה לשאלות לגבי המצב הבריאותי שלכם ולחוסר היכולת שלכם להתגבר על מצבים בריאותיים למרות הניסיונות והשינויים הרבים שעשיתם. כל עוד אנחנו מגיבים בסטרט, אנחנו משמרים את הקיים.
אז בואו נתבונן בעצמנו מקרוב
איברי הגוף השונים שלכם חשים לחץ למרות שאנחנו לא מרגישים זאת פיזית. דמיינו את עצמכם עובדים במקום עבודה לחוץ, יש לכם דדליין שצריך לעמוד בו, הבוס נושף בעורף וכל הזמן לא מרוצה, אתם יושבים על כיסא מול מחשב כשכל גופכם מכווץ ואין מקום לנשימה אחת עמוקה וצלולה. חישבו, מה קורה למעיים בבטן המכווצת הזו? מה קורה לראש שהצוואר תחתיו מתוח כמו מיתר?
לחילופין, ראו בדמיונכם סיטואציה שבה בן או בת הזוג שלכם כועסים עליכם שחזרתם הביתה מאוחר ובנוסף לא עוזרים במיוחד בבית. האם הקיבה שלכם מושפעת מהמצב המלחיץ? בהחלט כן, הפרשת מיצי העיכול פוחתת ואיתה גם איכות העיכול של המזון בקיבה.
מה באמת נוכל לעשות עם המידע הזה? איך נוכל לשנות את המצב?
אני מודיעה לכם באופן רשמי שזהו אתגר לחיים. כל מה שאכתוב מכאן והלאה כנראה שלעולם לא יבוא לכם באופן טבעי, רק תרגול מתמיד יגדיל ויחזק את השריר הזה. אנחנו כבר יודעים, קשה באימונים- קל בקרב.
איך מתחילים לזהות?
אחד הדימויים שאני משתמשת בו הרבה עם מטופליי הוא האדם עם פנס לראשו.
דמיינו אדם עם פנס על הראש, כזה ששמים בטיולי שטח. הפנס יאיר לאותו אדם את הדרך, יגלה לו את כל מה שקורה סביבו ויעזור לו ללכת בבטחה, אך יש דבר אחד שהפנס לא יאיר עליו עבור אותו אדם- הוא עצמו. אנחנו לא נוטים להאיר ולהתבונן על עצמנו, כך חינכו אותנו. ועכשיו זה הזמן שלנו להתחיל.
האם אני בסטרס?
איחרת עכשיו לעבודה, הגיע הזמן שתתחיל לבחון בעצמך- מעבר להיותך מבואס, מתוסכל או כועס, מה קורה לך בגוף ברגע הזה? האם הנשימה שלך סדירה? האם הגוף מכווץ? מה עם הבעות הפנים? האם יש לחץ בבית החזה? האם הכתפיים שמוטות קדימה?
כל הדברים האלו קורים לנו בזמן שאנחנו בסטרס, זה השיח שהגוף מנהל איתנו. מהרגע שיצאנו לאוויר העולם ועד הרגע שלבנו יעצור מלכת, כל הזמן נחווה רגשות ויהיה להן תמיד גם ביטוי גופני. השאלה היא מתי נזהה ונתוודע לעובדה הזו? ומתי נחליט להיות במודעות לכך? עלינו לכוון את הפנס לתוכנו ואז יתחיל השינוי האמיתי. אז איך עושים את זה?
זיהינו? בואו נעבוד על זה.
היכולת שלנו להדליק את הפנס הפנימי היא כמו כל שריר, כמה שנתרגל יותר, כך היכולת תגדל.
ייקח לנו זמן לזכור להתבונן על עצמנו בסיטואציות מלחיצות ולזהות מה קורה איתנו, אבל היי! כל החיים לפנינו וכדאי להתחיל כבר היום.
תדליקו את הפנס ותאותתו לגוף שלכם שהבנתם את השיח, אתם על זה.
אתם יושבים? תעצמו עיניים (כמובן לא בכביש בזמן נהיגה!) ותבדקו מה קורה בגופכם ברגע זה. האם הישיבה נוחה לכם? האם יש חלק בגוף שכואב יותר משאר החלקים? האם הטמפרטורה נעימה לכם? תעשו סריקה מהירה של הגוף מהראש ועד הרגליים. אם יש אזור בגוף שאינו במצב רפוי ורגוע, נשמו לאותו אזור, תרפו אותו, תעשו תרגיל קצר של גלגול הכתפיים לאחור, לאט לאט תיצרו מודעות למצב של הגוף.
אם הכל מרגיש טוב עכשיו, אמצו את ההרגשה ותהנו ממנה.
כמה דרכים להתמודדות בגבורה עם הסטרס שסביבנו ובתוכנו:
- פעילות גופנית – נכון, כולם אומרים את זה. לשמחתי כולם צודקים, פעילות גופנית היא מזור לאינספור תחלואים של האדם. במקרה של סטרס, היא עוזרת גם לשחרר קצת קיטור ולהזרים דם בשרירים. לאגרף שק אגרוף בסוף יום עבודה, לרוץ לאורך הפארק, לשחות כמה בריכות בבוקר, כל אלו יביאו חיוך ורוגע על פניכם. יש בכוחה של פעילות גופנית להשפיע על המצב הבריאותי שלנו בדרכים רבות, לדוגמא, מחקרים הראו לאחרונה כי היא יכולה לשנות (לטובה) את מאזן החיידקים במעיים.
- תקדשו את השינה – זה הזמן בו הגוף שלנו מתחדש, נח, מתחזק והראש נקי (לרוב) מהרעש המתמיד שעושות המחשבות. אם השינה שלכם לא במיטבה- מתקשים להירדם, חווים סיוטים, מתעוררים בלילה ללא סיבה ולא מצליחים לחזור לישון או קמים לא רעננים, טפלו בעניין!
- תרגיל נשימות קצרצר – כשאתם עם כוס הקפה בבוקר, יושבים מול החלון בנחת, קחו לכם 2-3 דקות של ריכוז בשאיפה ונשיפה לפני שמתחיל המרתון היומי. ככה פשוט- ככה יעיל. תבדקו אותי.
- תלמדו את האנשים סביבכם – תלמדו את כולם, החברים, הילדים, הקולגות בעבודה. ככל שיהיו יותר אנשים סביבכם אשר מודעים לעניין התמודדות עם הסטרס כך גם תגדל המודעות שלכם, זה יכנס לשיח בבית, בעבודה, עם חברים והרווח כולו שלכם.
- תפנו שעה בשבוע לעצמכם– לכו לכל דבר שמרגיע אתכם. אם זה פסיכולוג, סדנא, אומנות, שיאצו, ביופידבק, דיקור סיני, טווינא, עיסוי, מדיטציה, יוגה. כל דבר שמשקיט את ראשכם ומרפה את גופכם לשעה הוא מבורך. לשעה אחת של רוגע פעם בשבוע יש כוח עצום והשפעה אדירה על כל מהלך השבוע. מניסיון.
קצת על מערכת עצבים/מערכת עצבים בראייה מערבית
בין כל מערכות העצבים שלנו, מעניינות אותנו השתיים שכמעט מנוגדות זו לזו.
המערכת הסימפתטית אשר אחראית על התגובה במצבי לחץ ודחק על מנת לתת לנו את האפשרות להגיב בהתאם (כמו בדוגמא עם הממותה). לעומתה, מערכת הפרא סימפתטית היא מערכת שאחראית על רוגע ושימור משאבים ומופעלת במצבי רגיעה כמו שינה, האזנה למוסיקה טובה, רוגע במהלך טיפול במגע ובכלל בפעילות מתונה ומרגיעה. החלק המעניין הוא שהן לא פועלות יחד, כלומר מערכת אחת מדכאת את פעילות השניה. מכאן אנו מבינים שאם אנחנו רוב הזמן בסטרס, יש דיכוי של פעילות המערכת הפרא סימפתטית ואנחנו בעצם לא חווים רגעים של רוגע. ולמה זה חשוב? כי תהליכי ריפוי מתרחשים במצבי רגיעה. כן כן.
לסיכום
אם אתם מתכוונים להמשיך לחיות בעולם המערבי בשנים הקרובות, אמצו לעצמכם הרגלים המשמרים את גופכם ונפשכם מהשפעותיו של הסטרס. עצם ההתבוננות וההכרה בכך שגם אתם, כמו כולם, מושפעים ממנו, כבר יקדמו את הצעד הראשון. ומי יודע, אולי זהו הידע שהיה חסר לכם כדי להגיע לריפוי מלא.
